ה-30 ביולי – אתה נמצא כאן #2

"ה-30 ביולי" מתעד את 24 השעות של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בקיץ 2015 שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל מנקודת מבטי בהפקת המצעד // איורים מאת קרן כץ // מתוך מגזין המסעות "אתה נמצא כאן" #2, מרץ 2016
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

בתחילת 2016 הייתה לי הזכות להשתתף בגיליון השני של מגזין המסעות "אתה נמצא כאן". קראתי בשקיקה את הגיליון הראשון והחלטתי להעז ולשוב לסיפור קצר, מדיום שאהבתי מאד כנער וזנחתי מאז. 

הכתיבה על ה-30 ביולי, 2015 – יום מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל ונפצעו שישה אחרים – היה עבורי גם הזדמנות ראשונה, חודשים ספורים אחרי הרצח, להתמודד עם הטראומה.

שמחתי מאד שגיאחה ויובל סער, עורכי המגזין, בחרו באיורים של קרן כץ המוכשרת כהוגן ללוות ולהשלים את יומן המסע הזה, רק יממה אחת ששינתה את החיים של רבים ושלי ביניהם.

לרגל 4 שנים לפרסום המגזין, אני מצרף את הטקסט, למיטב ידיעתי לראשונה, לקריאה חופשית ברשת.

 

אני מקדים את הזריחה. אתמול הסתיים עמוק לתוך הבוקר. ריטואל ההשכמה כולל בדיקה זריזה של הודעות ומיילים, דילוג מהיר לאתרי החדשות (צפו: גם הלילה לא פספסתם מלחמת עולם) ושוב לישון. צלילי מכשיר קשר מעירים אותי. ניצן, רכזת התפעול של הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות, בודקת עירנות. המנקה שלנו נבהלת מהרעש. היא חושבת שהמשטרה מחכה מחוץ לדלת.

הנסיעה לירושלים חגיגית. התיק שלי מתפקע מאביזרים. רק מי שהפיק אירוע מכיר את הצפייה הדרוכה שמתלווה לשל עשרות תגי ההפקה על הצוואר בבוקר האירוע. המרחב הפיזי מנומנם. זה בסך הכל עוד בוקר בעיר שמתעוררת כבר 7,000 שנה, שראתה הכל. בעולם הדיגיטלי, במקביל, נרשמת תנועה ערה. שלט ״ברוכים הבאים״ המכוער בעלייה לעיר ״הושחת״, הבאים הפך ״באות״, את הלבן החליפו צבעי הגאווה. הסוס בגן הסוס הולבש בנעלי עקב, איפור צעקני ועטרת בהתאם לנושא המצעד השנה, ״ירושלים יוצאת מגדרה״. בשבע וחצי בבוקר כבר אין זכר לצבעים. גם הסוס/ה תופשט מנכסיה בהמשך.

אני בבית הפתוח. שעון הג'י-שוק, אחד משני שרידים מהותיים מימי הצבא שלי, מצפצף ומעדכן בחדווה ש-00:10 בבוקר. איך יכול להיות שכל כך מוקדם? אני מתראיין לתקשורת מקומית ביד אחת ומנצח על תדרוכי בעלי תפקידים ביד שנייה. משברי הרגע האחרון צצים ונפתרים בזה אחר זה. המוני אנשים זורמים פנימה והחוצה, מאיישים עמדות ושואלים שאלות, מחבקים ומאחלים זה לזה חג שמח. המילה הארכאית ״עליזים״ הולמת מתמיד. שרה, דנה, סתיו ואני יושבים במרפסת. חרף עומס ההתרחשויות, ההפקה במצב מצוין. אני מתלונן, ״רגוע מדי וזה מדאיג אותי. עדיף שדברים ישתבשו בהקדם״. שורת הנהוני הסכמה. אחרי זה יש משבר עם הגנרטור ואני מסמן וי גם על זה. בינתיים נרשמת דאגה מסוימת בקרב חלק מהפעילים. להב״ה צפויים לערוך הפגנה מול המצעד, אבל אנחנו מרגיעים. אנחנו עם יד על הדופק ומול המשטרה בקשר רצוף, והם ערוכים ברצינות תהומית. תום, רכז המשאבים, קוטע את השיחה העשרים בנושא כשהוא נכנס למרפסת בהתרגשות. מסתבר שבקונסוליה האמריקאית תלו שלט יפהפה, עם כיתוב ענק: #lovewins. ״הקונסוליה גאה לתמוך בזכותכם לאהוב ולחיות בכבוד״.

האם ככה אנשים מרגישים ביום העצמאות? ככה, לפחות, אני מדמיין את התחושה. חזה מנופח מגאווה ושותפות גורל עמוקה, בלתי ניתנת לניתוק, עם כל מי שסביבי.ליום אחד העיר הזאת, העיר שלי, קצת פחות חשוכה. ליום אחד הקהילה שלי גאה באמת, מתהלכת בחופשיות, גם אם במרחב מגודר ומצומצם. בתוך כל זה, הבית הפתוח הוא הר הרצל שלנו, עומד איתן. אני יושב במשרד של שרה ונסחף לפרץ מחשבות רומנטיות. אולי האהבה באמת מנצחת.

את התחושות בגן העצמאות אפשר לסכם כטירוף מתון. זאת אומרת, אני בטירוף, השאר מתון. המתנדבים המתוקים שלנו, בעיקר סטודנטים ותלמידי תיכון, ומדי פעם אמא מתוקה לנער הומו מובך (״די, אמא, את לא צריכה להצטלם עם כולם״), עוטים את חולצות הסדרנים בירוק זוהר ומגדרים את הגן בחוסר חשק מובהק, תולים שלטים ומברכים את המקדימים. שני נגדי משטרה מנחיתים הוראות גידור בנימוס מופתי, מתווכחים כיצד להקיף עץ כזה או אחר, מקדימה או מאחורה, וכמה סרטים ללפף בין כל גדר ובאיזה גובה. קיבלנו אישור בטיחות לבמה ובקבוקי המים הגיעו, כך שאני מרשה לעצמי להוריד הילוך לרגע – משמע לתת סינקים לגלי צה״ל. אני מדקלם את המסרים שלנו, הבנאליים כל כך, שאני מאמין בהם בלב שלם – אהבה, חינוך, סובלנות, ירושלים בירת ישראל, יום חג לקהילה, שוויון זכויות. אתם מכירים את המסרים האלה גם מיום העצמאות. אנחנו מסיימים בחיוכים ואני לוקח מהכתבת את המספר שלה. לא משנה כמה הם מבטיחים, אם אני לא לוקח את המספר, אני לא מקבל את ההקלטות. אני מצטלם בזריזות, כי מתי תמונת פרופיל אם לא היום, ואז חוזר ללו״ז. המשטרה עוד לא ביצעה תדרוך בטיחות. אני הולך לנזוף במישהו שזקוק לנזיפה הגונה.

לפני שבוע וקצת בן הזוג שלי, יאיר, נפרד ממני. היינו ביחד חצי שנה. בדרך לריכוז הקצינים שמתגודדים סביב עצמם ברחוב אגרון, אני רואה אותו לראשונה מאז. הוא מבחין בי בחזרה ואני מתקרב, נותן חיבוק מהיר ששובר לי את הלב, וממלמל ג'יבריש כלשהו שנתראה מאוחר יותר, מקווה בכל מאודי שלא, ובורח לעבר גוש השוטרים. זה הכי מהר שהלכתי לעבר לובש מדים מעולם. השוטרים, מצידם, רגועים ומרגיעים, מפצירים שיש זמן להכל, שלא אדאג. אני לא חובב גדול של סמכות מדינתית אבל אין ספק שהם יודעים לדבר. רגוע קצת יותר, אני מתעדכן במהירות מול קצין המודיעין. יש לו ביד דו״ח של איומים פוטנציאלים אבל הוא לא רוצה שאקרא כרגע. הוא הכי לחוץ בזירה מלבדי, ועושה רושם שזה חלק מהתפקיד שלו. אני חש שותפות גורל ואנחנו לוחצים ידיים, מחליפים חיוכי מבוכה וממשיכים בעבודה.

אני מזניק את המצעד. זה המצעד ה-מי-יודע-כמה-הפסקתי-לספור שאני מעורב מקרוב בהפקתו, אבל ההזנקה מלחיצה אותי יותר מכמעט כל המטרות. אני כועס ומתוסכל מאינספור בעיות טכניות על הבמה ומדוברים שהבריזו. אני מזכיר לעצמי לא לעבוד איתם יותר בחיים. שוטר לחוץ ובכיר מאד צועק על רכז הסדרנים הוראות שמנוגדות לסיכומים המקוריים והרכז מחכה להנחיות ממני. במקביל, התקשורת הגיעה בהמוניה ואני מתאם כתבות. יש חמש זירות פעולה במקביל, אני תופס חברים שאפשר לסמוך עליהם בריצות מצד לצד בגן העצמאות ומאייש אותם למשימות – אתה תתראיין לפה, את תלכי לחפש את ההיא. כמה דקות אחרי 18:00 אני נותן גו להזניק את המצעד. שני בני נוער נרגשים עולים לנאום ולהזניק, אבל בגלל הבעיות הטכניות אף אחד לא שומע. אני תופס כמה חברים ואנחנו מסתובבים בגן וצועקים שהמצעד הוזנק ומפצירים באנשים להתחיל להתקדם. אף אחד לא מזיז את התחת שלו אז צריך לצעוק עוד קצת. תוך חצי שעה, אולי קצת יותר, הגן מתרוקן. אני מאשר גם למאסף לצאת, ונרגע. החלק המרכזי של עבודתי היום נגמר ואולי אפילו איהנה קצת. אני מעדכן את הגורמים הרלוונטיים שאחרוני הצועדים יצאו מהגן המטונף (מילולית, כמובן), ושהוא לא באחריותנו יותר, ואז רץ, מטפס בזריזות את אגרון. בכיכר פריז, אוטובוס מפלצתי במימדיו – המחשבה הראשונית שלי הייתה ״וואו״ והשנייה הייתה שכנראה יבאו אותו במיוחד מחו״ל, לצרכים כאלה ואחרים של המשטרה – חוסם קומץ פעילי להב״ה, משבש אפילו את קשר העין המינימלי בינינו לבינם. אני מחבק חברים שהתעלמתי מהם בגן ומאיץ בצועדים ובמאסף שלא נפתח פערים. שרה קלה מאיר, מנכ״לית הבית, מבקשת שנעשה רעש. המצעד שקט לה מדי. זר לא יבין זאת.

יש מהומה בקשר. צועקים דקירה. אולי אמרו פיגוע? הרגעים האלה מעורפלים עכשיו, מין ערפל סמיך שבו מבליחים קולות ורגשות. אני זוכר שחוזרים על המילה, מה שלא תהיה, שלוש פעמים לפחות. זה מרגיש כאילו חוזרים על זה 20 פעם. אני מתכופף אינסטינקטיבית, מצמצם את שטח הפנים שלי. אני בעולם אחד, ומסביבי אנשי התנועה הרפורמית והגוש הוורוד האחיד של חוש״ן, צועקים סיסמאות חגיגיות. אני תר במבטי אחרי אנשים נוספים עם מכשיר קשר, מחפש את יו״ר הבית שמרכזת את המאסף. אני כבר לא זוכר אם מצאתי. בקשר אומרים שהתוקף נוטרל או נתפס, מי יודע. אני נוהם לתוך הקשר – ממשיכים לצעוד או עוצרים? מחליטים שעוצרים. מיד. אני רץ כמה מאות מטרים הלוך ושוב, חולף על פני רחוב סמולסקין, סמוך לבית ראש הממשלה. המאבטחים בתחילת הרחוב דרוכים מתמיד, וזה הישג בעבור מי שמצליחים להיראות קודרים ולחוצים בכל סיטואציה אפשרית.

אני צועק בכל הקול שעוד נשאר לי – ״לעצור את המצעד. לעצור את המצעד״. כל חולצה ירוקה שאני תופס בדרך הופכת לשותף, בלי הסברים. רק תעצרו את המצעד. תעצרו את המצעד. בינתיים המשטרה בפאניקה. סוסים דוהרים בצמוד לציר התחבורה הציבורית שבו אנחנו מרוכזים, לעבר גן הפעמון, כמעט דורסים בחור מבוגר. אני רץ מאחוריהם, בתוך הציר, מנסה לעמוד בקצב. בקשר אומרים שיש פצועים. המספר משתנה כמה פעמים. אני חושב על יאיר ובסרטים שלי אני יודע שהוא נדקר. אני מדמיין אותו ואת סתיו שוכבים מדממים על הרצפה ומתחיל לבכות תוך כדי ריצה. מסביבי אנשים מתחילים להבין שמשהו לא בסדר. אולי אז מתחילים להגיע הטלפונים המבוהלים הראשונים. אני חולף ליד תימי, שמעכבת אותי בפנים מודאגות. ברור לה כבר שמשהו לא כשורה. היא חיוורת, מאוחר יותר יספרו לי שגם אני לבן מתמיד. אני לוחש לה ״אירוע ביטחוני״. היא שואלת אם יש פצועים ואני כבר רץ קדימה, מתחמק מלענות. הפינוי מתחיל. יש בלבול גדול – המשטרה מחלקת הוראות סותרות ואנחנו עסוקים מדי בפינוי, כך שהסדרנים ומובילי הגושים לא מבינים אם להמשיך או לצעוד. לא בכל הנקודות התמונה מתואמת מספיק. אני רץ שוב ושוב, מקרן היסוד פינת לינקולן ועד פינת מנדלי מוכר הספרים, מפנה את הציר וצועק על אנשים. אני בפאניקה ואני משתדל להסוות אותה, לשמור על פנים חתומות, להסתיר את הפחד ההיסטרי, חסר השליטה. אני מרגיש שאם אעצור רגע במקום אני אתחיל לרטוט, לרעוד. אני לא עוצר.

המצעד ממשיך לצעוד. אני מסנן עשרות שיחות – מקרובי משפחה רחוקים ועד כל גופי התקשורת בארץ ובעולם, שעוברים להודעות וממשיכים להתקשר. אני עונה רק לאימא שלי. היא שואלת אם אני בסדר. אני צועק שכן ושאני לא יכול לדבר וקולט מבטים מסביב. היא שואלת אם כולם בסדר. בכולם היא מתכוונת לחברים שלי שהיא מכירה. אני אומר שכן למרות שאני לא יודע. אני מנתק. אנחנו מבקשים מכולם להמשיך לצעוד בזריזות. אני צועק עוד קצת, כאילו לא כולם מספיק שונאים אותי בשלב הזה. המונים עוזבים את המצעד, בורחים לגן העצמאות או החוצה, לבתים ולחברים, לקרובי משפחה ולבתי קפה רחוקים ככל האפשר מקרן היסוד. הרוב ממשיך הלאה. אני רץ לגן הפעמון, חולף על פני דן פנורמה, צמוד לנקודת הדקירה. השוטרים בצדדים נראים חסרי אונים, מחפשים להעסיק את עצמם. האירוע, עבורם, כבר קרוב לסיום. אני קולט שוטרת צעירה, בערך בת גילי, מצלמת את הרצפה המגואלת. אין לי זמן לכעוס. אני מזרז אנשים ומחפש פרצופים מוכרים בדרך. אני מסרב לענות לשאלות למרות שכולם כנראה יודעים בערך כמוני בשלב הזה. אולי בעצם לא. בכניסה לגן הפעמון יש נפגע חרדה. החובש שמטפל בו חוסם לי את הדרך. בחיים לא הייתי פחות סימפטי למישהו.

אנחנו על מונית שתיקח אותנו למכונית שתיקח אותנו להדסה עין כרם. ירון, עובד סוציאלי ומנטור רוחני, נמצא לצידי. גם דניאלה, בוסית לשעבר. זה הרכב מצחיק מאד לנסוע בו. בדרך אני מתקשר לאבא ומעדכן אותו שאגיע הלילה לבית שלו לישון. הוא שואל אם אני בסדר. אני משקר שכן. אחרי זה אומרים בקשר שהדוקר זה ישי שליסל. ירון זועם. אין בי כוחות להתמודד עם הידיעה הזאת.

זאת הפעם השנייה שלי כאדם בוגר בחדר מיון. בפעם הראשונה חבר ניסה להתאבד. אז הייתי אחד מהמונים, הפעם אני מרגיש כמו המלך, כאילו אני מנהל את החדר. זאת אשליה של שליטה ואני זקוק לה מאוד בשלב הזה. אנחנו עוברים בין הפצועים, שואלים שאלות ומציעים עזרה. את כל הפצועים ״שלי״, של בית החולים הדסה, ראיתי מאז אינספור פעמים, בהלווייה ובעצרות ובבית הפתוח ובתמונות מחויכות מים המלח ומבתי קפה בפייסבוק. ובכל זאת, תמיד אני מדמיין אותם עם הבגדים המצחיקים של בית החולים ועם הציניות של הטראומה. דובר בית החולים מבקש שאצא לדבר עם התקשורת יחד עם הרופא שטיפל בהם. מלא אייפונים ומצלמה אחת נדחפות לי מול העיניים. את המסרים תיאמתי מוקדם יותר עם הוועד המנהל והמנכ״לית. אף אחד לא רוצה לדבר אסטרטגיה אבל אני מפציר בהם שאין ברירה. כשהצילומים נגמרים, הכתבים מעשנים סיגריה ומרכלים ואני חוסם פיזית כתב חצוף ואמביציוזי שמנסה להיכנס למיון לצלם את הפצועים. הם כולם סירבו מוקדם יותר להתראיין, וגם בני המשפחות לא ששים להיחשף בשלב הזה. אנחנו נשארים שם למעלה משעה וחצי, למרות שהזמן חולף כאילו עברו דקות ספורות. אחרי סבב נוסף ולקיחת טלפונים מכולם (הם נשמרים בתור ״__פצוע, ___ פצועה, כי אני לא בטוח מה שמות המשפחה) אני מבקש שיקפיצו אותי לבית הפתוח. אני מחבק חזק את ירון ודניאלה ונכנס לישיבה.

אנחנו יורדים למטה, אל הרחוב שמתחת לבית הפתוח. בחוץ קהל של כמה מאות מפגינים ספונטניים שקיימו משמרת מחאה בכיכר ציון. ״תנו למנכ״לית הבית לעבור״, אני מבקש ומפלס לשרה דרך. היא לוקחת את המגפון ואומרת דברים יפים. את הדברים שלה בגן העצמאות פספסתי כי הייתי בבית החולים. היא מבטיחה לקהל שנעשה עצרת המונית במוצ״ש כפי שהחלטנו בישיבה. אני עולה לבית הפתוח לעוד סבב חיבוקים ושיחות ואנחנו יורדים לחכות לטרמפ שלנו. אימא של שירי, שבכלל לא שם, תקפיץ אותי ואת סתיו את הדס למבשרת. בזמן שאנחנו מחכים אני מתקשר לבית הנשיא. הקשר הראשוני נוצר. מחר בבוקר אגיע עד המנכ״ל כדי להבטיח את השתתפותו בעצרת. הם שואלים מה השם שלה ואני מחרטט משהו על אהבה ושנאה. סתיו מבקשת שאחליף את חולצת הסדרנות במשהו לא מזוהה. מפחיד לנו להיות להט"בים בירושלים.

הדרך הביתה שקטה מאוד. המשפחה שלי משיקגו וסבתא שלי מירושלים – כולם נופשים כרגע בבית של אבא שלי. כשאני מגיע הביתה כולם כבר ישנים מזמן. אבא השאיר אור בסלון. אני עושה עוד כמה טלפונים ומיילים, עונה לאינספור הודעות מחברים מודאגים. אני מכין תיק למחר ומצחצח שיניים. כבר אחרי שתיים וחצי בלילה כשאני נכנס למיטה. הטלפון שלי מבשר בחגיגיות שצעדתי היום יותר מבכל יום אחר החודש. אני מוחק את האפליקציה והולך לישון. מחר ט"ו באב. אולי מחר האהבה תנצח.

עצרת האהבה תמיד מנצחת במעמד נשיא המדינה ריבלין - עיצוב רחלי פרידמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Posts

נאומים, מאמרים ושות'
ערן גלובוס

ה-30 ביולי – אתה נמצא כאן #2

"ה-30 ביולי" מתעד את 24 השעות של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בקיץ 2015 שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל מנקודת מבטי בהפקת המצעד // איורים מאת קרן כץ // מתוך מגזין המסעות "אתה נמצא כאן" #2, מרץ 2016

קראי עוד »