שנה למחאת הלהט"ב – התקדמנו, עכשיו לאן?

מחאת הלהט"ב של קיץ 2018 | בין פונדקאות להתנתקות, באיזה תחום זינקה הקהילה הגאה, מדוע בתשעה באב ומחשבות על עתיד המאבק הגאה - חלפה שנה, עכשיו לאן?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

בין שלל האירועים הפוקדים איתנו, נדמה כי כמעט נשכח שהיום, ה-22 ביולי, אנחנו מציינים שנה למחאת הלהט"ב.

בין ההתנתקות לפונדקאות

כדאי להתחיל בסוף: המחאה ההיא לא הייתה לגבי פונדקאות. היא כן הייתה אחד ממפגני המחאה המרשימים מזה שנים רבות – לכל הפחות מאז תכנית ההתנתקות. בעיני אגב יש דימיון מרתק בין שתי תנועות המחאה, הלהט"בית ונגד ההתנתקות: בעוד שתי המחאות האזרחיות האלו נגעו ישירות בחייהם של קבוצה מצומצמת למדי בציבור הישראלי, שנמצאת ב"שוליים" היחסיים – בשני המקרים הערכים היסודיים שמנחים אותנו כבני אדם וכחברה – וההתנגשות בין ערכים כאלה – הפכו את המחאות לנחלתן של ציבור גדול בהרבה מהציבור שמושפע מהמדיניות עצמה. שתיהן נהנו, לכן, מסיקור תקשורתי נרחב, משיח ציבורי חריג בעוצמתו ולהערכתי, מהשפעה ארוכת טווח על השיח בציבוריות הישראלית ביחס לסוגיות שונות.

בעוד ההתנתקות נגעה בידיים בלתי-שטופות בעצם החשוף שהוא חלום שלמות הארץ מחד גיסא וחלום השלום בר-הקיימא בשכונה הסוערת שלנו במזרח התיכון מאידך גיסא – מחאת הלהט"ב של קיץ 2018 הפגישה חזיתית בין הכוחות הליברליים לכוחות השמרניים במדינת ישראל, בין ערכים של בחירה חופשית לבין מקדשי המבנה המשפחתי "המסורתי" (שאינו מסורתי כלל – הוא חדש יחסית).

במובנים רבים, עריכת "שיא המחאה" בשני מוקדים תל-אביביים מאד – איזור התחנה המרכזית הישנה (עצרת המחאה הטרנסית) וכיכר רבין (ההפגנה המיינסטרימית יותר) – על כל המשמעויות הסמליות של שתיהן – נטעה בה גם נופך של עימות גיאו-פוליטי בין הבירה הכלכלית והתרבותית לבירה הפוליטית וההיסטורית. בין ניו-יורק לוושינגטון, שנגחאי ובייג'ינג, ת"א וירושלים.

יש שיטעימו שעריכת הפגנת השיא של המחאה בתשעה באב היא חלק ב"חזית" הלהט"בית נגד ערכי המסורת ונגד היהדות. אני, באופן אישי, לא רואה דרך יהודית יותר לציין את אסון חורבן הבית מאשר לוודא כי לא נחווה חורבן בית שלישי – חורבן מדינת ישראל – בשל ההתפוררות החברתית הבלתי-נמנעת, שנלוות לכל משטר שאזרחיו אינם שווים בפני החוק.

אז על מה כן הייתה המחאה? הרבה דברים בשביל הרבה אנשים שונים. יש שישימו במרכז את הזכות לביטחון, שמופרת באופן יומיומי ברחובות ישראל באלימות נגד להט"בים (וטרנס* במיוחד), שכמעט לא סוקרה אך הסעירה את הרשתות החברתיות ולהערכתי השפיעה מאד על עוצמת והיקף המחאה.

יש שיגידו שזהו אכן מאבק לפונדקאות, שעליו נשפכו כבר הררי מילים. יש שישימו במרכז את הזכות לשיוון, את חובת המדינה שלא להפלות בין אזרחיה ללא עוול בכפם – חובה שהמדינה הפרה כשהבחינה בין גברים לנשים יחידניות, לא מתוך שיקול ענייני ממשי אלא בגלל אילוצים קואלציוניים צרים. בין מדינת ישראל לתיקון האפלייה הגסה בחוק עמדו אז שני אנשים: משה גפני ויעקב ליצמן, ראשי יהדות התורה. עבור אחרים זאת פשוט הייתה הזדמנות למתוח קו ערכי בין קבוצת כח אליטיסטית ומנותקת ל"לכל השאר".

עבור ציבור להט"בי בלתי מבוטל זאת הייתה הפגנת כח להט"בי, חיבוק היסטורי ופורץ דרך מהמגזר העסקי למאבק שלנו לשיוון זכויות. התמיכה הזאת מרתקת לאור הנטייה הטבעית של המגזר העסקי הישראלי לזהירות פוליטית מופלגת (כל תעשייה ותעשייה, כמובן, שונה – תעשיית המסעדנות מגויסת מאד, מטעמים כלכליים, למאבקים נגד העובדים הזרים מאריתראה וסודן) ולשמרנות – בעיקר בגלל העובדה שציבור גדול בישראל הוא ציבור שמרני.

אבל בעניין הלהט"בי הציבור הישראלי דווקא ליברלי מאד. הישראלים, בהכללה גסה כמובן, אינם "אוהבי להט"ב" – פשוט לא מאד אכפת להם. נטייה מינית או זהות מגדרית שונה מסקרנת אותם, מאתגרת אותם, אבל לא מפחידה אותם – הם אינם להט"בופובים. הם תומכים תמיכה עמוקה בזכותו של כל אדם לכתוב את "סיפור חיו" בעצמו. לכן במובן מסוים התגייסות המגזר העסקי לתמיכה במחאה טבעית יותר משנראה. היא פשוט ביטוי לעליונות של יוזמה חופשית ושל הציבור הרחב על נסיונות להנדס את החברה באופן מלאכותי, בידי מעטים, במקום לתת לרבים לעצב את מציאות חייהם בעצמם.

באופן אישי, זאת מהות המחאה של קיץ 2018 עבורי. לא סוגיה אחת ספציפית – אלא המאבק בהגמוניה ריכוזית שמבקשת להכתיב לנו – להט"בים ולא להט"בים – כיצד לחיות. לא מדובר בשום קוד לרבנים, על אף שלצערי מנהיגים דתיים רבים בישראל – גם מנהיגים מוסלמים ונוצרים ובוודאי רבנים ואנשי רוח יהודים – חוטאים לעיתים באופן חמור לחובתם כשליחי ציבור כאשר הם משתלחים בבני הציבור שלהם עצמם – להט"בים שנמצאים בבתי המדרש, בבתי הספר, בבתי העסק וגם בבית המחוקקים.

לאן מכאן?

שנה למחאה, הזירה הפוליטית היא אולי הזירה היחידה שבה ניכר שינוי של ממש, לא כזה זוחל אלא זינוק. זה לא שבאחרות לא התקדמנו – אבל לא באותו האופן. בשנה החולפת הקהילה הגאה שברה שתי תקרות זכוכית פוליטיות משמעותיות, שר להט"ב (שר המשפטים אוחנה) וראש מפלגה להט"ב  (יו"ר מרצ, ניצן הורביץ) ראשונים. מספר שיא של חברי כנסת גאים, אם כי עדיין רחוק מהמגוון האנושי המדהים של הציבור הלהט"בי. תמיכה רחבה בסוגיות הקשורות לקהילה הגאה מגורמים מרוחב הקשת הפוליטית, כולל סדרת מפגשים היסטורית, בהובלת האגודה למען הלהט"ב ויחד עם שאר הארגונים, עם ראשי המפלגות בישראל. זאת לצד שינויי מדיניות חשובים, בעיקר כלפי הציבור הטרנסי.

אלה עדיין צעדים קטנים באופן יחסי לגודל האפלייה. היום ברור לכולם שאי אפשר לסגור את הדלת בפני הקהילה הגאה – כדאי מאד להקשיב לה, לשמוע את המצוקות שלה ואת הדרישות שלה – אבל היישום עדיין רחוק מאד ממספק. מי שחושב שנסתפק בהצהרות לא מבין את הנחישות שלנו לחיות בחברת מופת ישראלית, ללא אלימות וללא אפלייה – לא בעוד 50 שנה אלא בעתיד הנראה לעין. זה לא יקרה ביום, אבל הגיע הזמן לצעדים היסטוריים של מקבלי ההחלטות לתיקון המציאות הבלתי נסבלת, שלא השתנתה באופן מהותי ב-365 הימים החולפים: אזרחי ישראל הלהט"בים עדיין מופלים בחוק, עדיין סובלים מאלימות מקיפה, עדיין לא יכולים לחיות את חייהם בחופש.

שנה למחאה, אנחנו צריכים להמשיך ולהשקיע בעבודה קשה, בשטח, במפגש עם כלל החברה הישראלית, בדיאלוג מכבד אך גם ברור, שמציב קווים אדומים, עם אלו שאיתם אנו חלוקים. צריך להתייחס יותר לציבור בני-הברית, לציבור הישראלי הרחב שמחבק אותנו ולא תמיד מקבל חיבוק בחזרה. צריך לעשות חשבון נפש אמיתי לגבי היחס שלנו לבעיות האמיתיות שהקהילה מתמודדת איתן, שנוח לרבים לקבור בטענה כי זהו לא הזמן להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת, ולשאול את עצמנו מדוע, למרות ההישגים הרבים, המשאבים של ארגוני וגופי הקהילה הגאה עדיין מוגבלים בצורה קיצונית, באופן שפוגע פגיעה אנושה ביכולת שלנו לשנות את מציאות החיים המפלה.

ובעיקר אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, את הסביבה שלנו ואת השותפות שלנו – איך אנחנו מבטיחות שבקיץ הבא, ב-22.7.2020 – לא נצטרך מועד ב'. אנחנו לא נקבל כזה.

(מחאת הלהט"בים: "מי שחושב שזה נגמר היום לא מבין מה מחכה לו", Ynet)

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Posts

נאומים, מאמרים ושות'
ערן גלובוס

ה-30 ביולי – אתה נמצא כאן #2

"ה-30 ביולי" מתעד את 24 השעות של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בקיץ 2015 שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל מנקודת מבטי בהפקת המצעד // איורים מאת קרן כץ // מתוך מגזין המסעות "אתה נמצא כאן" #2, מרץ 2016

קראי עוד »