שלוש מחשבות עם היבחרו של ניצן הורביץ לראשות מרצ

על מנפצי תקרות הזכוכית, על פוליטיקת הזהויות מול פוליטיקה של אינקלוסיביות ועל הכוחות האדומים שמאחורי יו"ר מרצ הנבחר, ניצן הורביץ
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

1. מנפצי הזכוכיות

אמש נפל דבר בתולדות הקהילה הגאה. עם 54% מקולות ועידת מרצ הפך ח"כ לשעבר ניצן הורביץ ליו"ר הראשון של מפלגה בישראל שהוא להט"ב מחוץ לארון.

הורביץ הוא הפוליטיקאי ההומו השני שמנפץ החודש תקרת זכוכית. ערב מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, ב-5 ביוני, מינה רה"מ נתניהו את ח"כ אמיר אוחנה, חבר הכנסת הגאה הראשון מחוץ לארון בליכוד ובימין בכלל, לשר המשפטים – בתום קדנציה אחת בכנסת בלבד (את 30 הימים של הכנסת ה-21 נראה לי שמוטב לכולנו לשכוח).

אוחנה והורביץ בטח לא ישמחו להיכלל ביחד, איש איש מסיבותיו. אך שניהם הבהירו מיד עם ניצחונם שהם מבינים את גודל המאורע. השר אוחנה עשה זאת בהדגשת בן-זוגו וילדיו – קריאת התיגר הקבועה שלו כנגד חבריו לקואליציה שרואים במשפחות להט"ב איום קיומי – ובהשתתפות שעות ספורות לאחר שמונה במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, על אף שידע שיתקל גם בתגובות קשות (לצד כמות נכבדת של מברכים ותומכים). ח"כ לשעבר הורביץ עשה זאת בנאום הניצחון, בו הציע לראות בניצחונו הישג "היסטורי אך טבעי" שמתרחש במפלגת מרצ, "הבית של הקהילה הגאה" (ושלו, בעבר ועתה) כדבריו – מסר ברור ללהט"בים מן המחנה שנדדו בבחירות האחרונות ל"כחול לבן" לשוב אל מרצ.

ובכל זאת, בין אוחנה להורביץ עוד דבר חשוב במיוחד במשותף: שניהם נבחרו לא בזכות הלהט"ביות שלהם – וגם לא "למרות" נטייתם המינית.

כמובן, אין טעם להעמיד פנים שאין כלל קשר בין הדברים. לא סתם מיהר דובר רה"מ להדגיש שעם מינוי השר אוחנה "הלכה מדינת ההלכה". ניתן לשער שמצביעי מרצ לא היו ממהרים להכתיר גבר לבן על פני אישה לראשות מפלגתם, ללא השתייכותו של אותו הגבר לקבוצת מיעוט שבגינה ניתן "למחול" לו שנולד זכר ושהוא חי כגבר. הפיכת הנטייה המינית של אותם הפוליטיקאים למרכיב אחד במארג שמעצב את הקריירה הפוליטית שלהם, אחד מני רבים – היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של הציבור הלהט"בי בשנים האחרונות.

עם האפשרות שבעוד פחות משבוע יעמוד בראש מפלגה נוספת בישראל גבר הומו – ברור שאוחנה והורביץ, כבודם במקומם מונח, אינם תופעה סינגולרית. הם סימן של שינוי עמוק ומחלחל בחברה הישראלית.

2. בין פוליטיקת הזהויות לאינקלוסיביות

נניח את מקרה שר המשפטים (שלו השפעה עמוקה מתוקף תפקידו על מציאות חייהם של אזרחי ישראל) בצד. מדוע שיהיה לנו אכפת, אם איננו מצביעי מרצ מסורים/פוטנציאלים, ממיניותו של העומד בראש המפלגה?

בשנים האחרונות פוליטיקת הזהויות הלכה והתחזקה בציבוריות הישראלית. אך בניגוד לשיח שרווח במעגלים מסוימים, אין טעם לעצום עיניים ולהגיד "זה באשמת השמאל". באותו הלהט שבו עוסק מחנה השמאל במוצא אתני, בזהות מינית ומגדרית ובמאפינים נוספים ללא הפסקה, כך עוסק הציבור הדתי-לאומי בהתכנסות שיטתית לזרמים אמוניים ובעיקר לשאלות של ציביון – ביחס לגיוס חרדים, להתיישבות ביהודה ושומרון, ביחס הראוי לנשים ולהט"ב ועוד. גם בציבור הימני רווחת מני נטייה לחגוג זהויות – "הרוסי". "המזרחית". "הדתייה" – במקום לעסוק במה שחשוב.

שיהיה ברור. אני מאמין גדול בפוליטיקה של אינקלוסיביות –  מדיניות ששואפת להאיר זרקור של נראות ושל הזדמנויות על כמה שיותר אנשים, מכמה שיותר רקעים, השקפות עולם ו"מאפיינים מבחינים". ברור גם שאוכלוסיות שסובלות מתת-ייצוג, או מאפליה – כך למשל להט"בים או נשים חרדיות – ירצו לתקן גם את זה וגם את זה.

לכן אין פסול בצפייה של להט"בים שפוליטיקאים יביעו מחויבות לקהילה ולמאבקה באמצעות דחיפה אקטיבית (או מינוי, במפלגות לא דמוקרטיות) של להט"בים במפלגתם לעמדות השפעה. לכן נשמעה כל-כך הרבה ביקורת על כך שב"כחול לבן" אמנם הוצבו שלושה להט"בים במקומות ראליים, אך שלושתם גברים הומואים חילונים במקום אישה כמו זהורית שורק, פעילה לסבית דתייה שנמצאת ביש עתיד מן ההתחלה ממש ושמוכרת, מוערכת ואהובה באקטיביזם הלהט"בי.

לכן מפספסים קשות אלה שלא מצליחים, כדבריהם, למצוא "לפחות דבר אחד טוב" במינוי השר אוחנה – מינוי שצריך לשמח, בגלל הדלת שהוא פותח, גם את המתנגדים החריפים ביותר לדרכו הפוליטית ולהשקפת עולמו של השר אוחנה.

פוליטיקה של אינקלוסיביות – הן בייצוג והן במדיניות – אינה פסולה. היא אינה פוליטיקת הזהויות: היא לא מקדשת את השייכות הזהותית מעל כל מרכיב אחר. בניגוד לפוליטיקת הזהויות, שמייתרת את השיח בכך שהיא מכריעה אד-הומינם, לגופו של אדם, מי ינצח בדיון (ודעתו של מי בכלל היא "לגיטימית") – פוליטיקה של אינקלוסיביות מבינה שמגוון משתתפים ומשתתפות בדיון, במרחב קבלת ההחלטות – תוביל להחלטות טובות יותר ותרתום טוב יותר קהילות וציבורים שלפני זה לא נשמעו לשינוי המבוקש.

3. האדומים באים

חזרה להורביץ – שנצחונו הוא בראשו ובראשונה ניצחון המחנה הקומוניסטי הרדיקלי במרצ – "האדומים" – משל היה מדובר באוהדי הפועל בסך הכל ולא בממשיכי האג'נדה הרצחנית ביותר של המאה העשרים ואחת.

האיש החזק ביותר במרצ הוא עתה אילן גילאון, הארכיטקט הראשי של פעילות הקבוצה ומרכז הכובד של פעילותה.  מאחורי החזות הליברלית של הורביץ תקודם מדיניות שהולמת יותר את סטלינגרד מאשר את תל אביב.

לא מדובר בהפיכה. המצע הכלכלי של תמר זנדברג בבחירות האחרונות היה למעשה המצע של גילאון, לאחר שפינה לה את הדרך לראשות המפלגה. אבל זנדברג הייתה עצמאית מדי ויש לשער שהייתה לכך תרומה מכרעת להדחתה.

ניתן לשער שהורביץ לא יעשה את אותה טעות. הוא יעמוד מנגד – אם לא יסייע באופן אפקטיבי – כשאנשי גילאון יטהרו מהנהגת המפלגה ומוסדותיה את כל מי שחשוד באי-נאמנות לאידאולוגיה. אם יש דבר אחד שמשותף למשטרים ולקבוצות קומוניסטיות מברה"מ, מזרח אסיה ודרום אמריקה היא הנחישות שבה הן נלחמו ב"אויבים מבית" – באופן היסטורי, אגב, להט"בים השתייכו לאותה הקבוצה (צה ג'אוורה, שאותו שיבח הורביץ שוב ושוב, היה אחראי לטבח של להט"בים בידי משטר המהפכה).

אפשר לדבוק בגישת רה"מ נתניהו: "אני לא מתערב כיצד השמאל מחלק את המנדטים שלו". זאת תהיה טעות. השתלטותה של קבוצה אידאולוגית קנאית על מפלגה רצינית (גם קטנה) בפוליטיקה הישראלית – היא מאורע מדאיג. מוטב שכל מי שחירותו יקרה לו יתנער מהשאננות, יפקח עיניים ויהיה ערוך לניסיונות שוודאי יתחזקו "לייצא את המהפכה" ולהרחיב את שורות המחנה.

בארה"ב המפלגה הדמוקרטית הפכה תוך 4 שנים למפלגה סמי-סוציאליסטית, שבה כמעט כל המועמדים תומכים במעבר (מי בכפיה מיידית ומי בהדרגה) לביטוח בריאות Single-payer – קרי, הוצאת הביטוח הפרטי מחוץ לחוק. קבוצות חיצוניות, שורת מנהיגים פופוליסטיים (בראשם הסנטורים סנדרס ואליזבת וורן), שימוש מבריק ברשתות חברתיות ובתקשורת שינו את פניה של המפלגה הדמוקרטית בשנים ספורות. כדאי שמי שרואה בניצחון הקומוניסטי במרצ אנקדוטה חסרת חשיבות יזכור באיזה מהירות זה קרה בארה"ב, ויזכור שהוא עלול להיות מואץ בשל משברים: כלכליים, ביטחוניים ואחרים.

השינוי הזה עלול להיות ממש מעבר לפינה. כדאי מאד שנהיה מוכנים.

ניצן הורביץ אחרי הניצחון צילום גילי יערי, פלאש 90

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Posts

נאומים, מאמרים ושות'
ערן גלובוס

ה-30 ביולי – אתה נמצא כאן #2

"ה-30 ביולי" מתעד את 24 השעות של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים בקיץ 2015 שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל מנקודת מבטי בהפקת המצעד // איורים מאת קרן כץ // מתוך מגזין המסעות "אתה נמצא כאן" #2, מרץ 2016

קראי עוד »